<h1>ספר הנייר הלכ' יין נסך</h1>
<h2>דף כט:</h2>
ה"ג. ואילו דברים של גוים אסורים ואיסורם איסור הנאה, היין והחומץ של גוים שהיה מתחילתו יין. יין מנלן א' רב נחמן א' רבה בר אבוה דא' קרא אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם, מה זבח אסור, דאיתקש למת דאסור בהנאה, מג"ש דעגלה ערופה דאתייא שם שם, כתי' הכא ותמת שם מרים, וכתי' התם וערפו שם העגלה, וכתי' בה כפרה כקדשים אף יין אסור. והחומץ פשיטה אלא לומ' לך דחומץ שלנו ביד גוי אין צריך חותם בתוך חותם אלא די בחותם אחד דלא טרח לזייף. ולמגע גוי בחומץ כתב הר"ר ברוך חיים בשם ר"ת כי שמע על רבי' משולם שהנהיג היתר במגע גוי בחומץ דאין ניסוך לע"ז אלא יין הראוי למזבח, והקפיד ר"ת דאין אנו בקיאין מתי קרוי יין וחומץ. ובבוסר יש מתירים מגע גוי שאינו אלא כמים בעלמא. אמנם ר"ת אוסר שפעם אחת לא נתבשלו יינות בשנה אחת ולא יעלה על דעתינו שלא נהג יין נסך אלא ודאי אסור. ואם נתערב חומץ או בוסר בתבשיל או בשלש"א בל' ונגע בו גוי מותר ואפי' לא הרתיח על האור. עכ"ל.
<h2>דף ל.</h2>
יין מבושל אין בו ניסוך וגילוי, וכן הלכה. יין שנתנסך לפני ע"ז אסור בהנאה אף מן התורה, וסתם יינם שאין אנו יודעים אם נתנסך אם לאו אסור מדבריהם אף בהנאה, והשותה מלקינן ליה דכל מגע גוי בכוונה מחשבה לע"ז.
אין יין נאסר בנגיעת גוי אא"כ ראוי לקרב ע"ג המזבח לפיכך יין מבושל של ישראל שנגע בו גוי מותר, וגם שותה גוי וישראל בכוס אחד. יין מזוג ושהתחיל להחמיץ אם הוא יכול להשתה נאסר במגע גוי. גאוני המערב או' שאם נתערב ביין של ישראל מעט דבש או שאור הרי הוא אינו ראוי למזבח והרי הוא כמבושל ואינו נתנסך ומותר לשתותו עם הגוי, וגם רמ"ק כתב כן. והרוצה ליזהר שלא יאסור גוי יין של ישראל במגע ישים כד מלא מים בחבית בעת הבציר נמצא שמתבטל היין שיגע בו הגוי בס' מהמים, שהיין האחר שלא נאסר במגעו סלקיהו כמי שאינו ונמצא המים שאינו מינו רבה עליו ומבטלין היין הנאסר. ועל החביות של גוים שנותנין בהן הישראל יין כשמטהרים יינם בבית הגוי ואין עושין להן עירוי, מצאו היתר לדבר כי אין אסור מן החבית רק כדי קליפה ואותה קליפה בטלה בשישים.
<h2>דף לא:</h2>
ישראל המטהר יינו של גוי, ר"ת התירם בחותם בתוך חותם, ואם היין של ישראל ושלחו מעיר לעיר ביד גוי ופעמים שלן בעיר שכולם גוים שרי בחותם אחד, דק"ל כר' אליעזר דלא חייש לזיופיה, ואם מצא החותם נשבר או מפתח הבית נסתם אסור, וגם כשחותם שלם צריך שיכיר החותם קצת, או די שישלח הישראל אל חבירו בכתב יהודי שהיין חתום כך ואז די בחותם מועט ולא טרח ומזייף כשידע הגוי את החותם, דהא דאמר' דחבית צריך חותם בתוך חותם ה"מ כשאין חוזר אותו ישר' שחתמו רואהו לבסוף, ועל זה אנו סומכין כשמטהרים יינו של גוים בביתו שחותמין על המגופת ועל הברזות.
הגהה. כתב הר"ר ברוך חיים דיש לאסור לשלוח יין לעיר אחרת בחותם אחד כיון שאין הישראל רואה החותם שם, אבל כשעושה כתב עם החותם, ושולח ומודיע לו כך וכך עשיתי, וזה הסימן, ומודיע לגוי ששלח לחבירו הסימן דמירתת הגוי לזייף די בחותם אחד. וצריך לעשותו החותם על הדרדור או על הבשר ולא מהני על השק פן יקרע השק ויתפרנו ויחליף הבשר או ישתה היין, ואם חתם הבשר והשק אין צריך כתב ואין צריך לכתוב אותיות בחותם, ובסימן אחד די. ועל הדיו מאפצ"א בל' נעשה מיין, או' ר"ת כי מותר לכתוב ממנו דהוי כמו מים לטיט דהלכה כרב פפי דשרי, אמנם דווקא הדיו יבש שבתיק אבל כשהתירו ונעשה לח וצלול ונותן בו יין אסור לכתוב ממנו דאסור בהנאה, ומ"מ יש שנוהגין היתר משום דסתם יין מותר בהנאה, ונכון להחמיר פן יתן הקולמוס בפיו בעוד שיש עליו דיו, וטוב שיעשנו הישראל בתחילה. עכ"ל הר"ב ז"ל.
העיד רבי' משה ששמע מרבי' יהודה שראה רבי' יצחק ששתה מיין שבא בחבית ביד גוי בחותם אחד וכתב ישראל בידו. ופעם אחת חלה ושלח לאלצוייר"א להביא יין הנטהר בבית הגוי ולא עשו ניגוב בחבית. וישראל המטהר היינו של גוי בבית נכון לסתום החבית במגופת עץ או בנעורת ולשום עליו עור קבוע במסמרות ולכתוב אותיות חציין על העור וחציין על החבית, שאם יגביה הגוי את העור לא ידע לישבו כבתחילה, ועל כל הברזות כמו כן. ואם שולח יין ממדינה למדינה יכסה כל החבית בחשוקים, ציקליי"ש בל', וגם פי החבית, ועוד יתן חשוק אחד סביב לשולים במקום שמחוברין אל דופני החבית שקו' גאבל"א ולקבוע במסמרות, שלא יוציא הגוי הנעורת התחוב דרך שם ויוציא היין, וכל השוליים יהיו כפולים והברזות יהיו חתומים היטב, ויכתוב כתב ביד גוי ומכיר הברזות וחתימתו ויודיע לגוי הדבר היאך סתמו. יש רוצים להחמיר כשהחבית ביד גוי בביתו שאין מועיל חותם על הברזא ועל המגופה ואומר כי יש לחוש פן יתחוב הגוי סכינו ויוציא היין דרך שם, ואין בדבריהם ממש ואין להחמיר בכך. ויש מתירין יין בחותם אחד אף כשאין מכירו ואף אינו יודע היאך עשה חבירו, ואין לנו ראייה ברורה לאסור בדיעבד. שולח אדם חביותיו לתקן בבית הגוי ושוהין שם ימים רבים ואין לחוש שמא נתן בו הגוי יין אמנם אם הכלי קטן יש לחוש.
שכר של תמרים או של תבואה פסק ר"ת דאסור לשתות בחנותו של גוי משום איקרובי דעתא ודווקא בעירו אבל בעיר אחרת לא, ובבית הגוי בעירו נמי מותר משום איבה. ומיי"ץ ומוריין ופרמבוייזיי"ה וצריבזיי"ה יש לאסור לשתותם במקום שהם ביוקר יותר מן היין, אם לא שיראה הישראל כשמושכו מן החבית דודאי לא ישים שם יין דמיסרא סרי. וביין תפוחים, פומר"א בל', אוסר ר"ת, אמנם כל אילו המשקים אומ' ר"ת כי במקומות שהם רגילין לשתותם רובם היין ביוקר יותר מכולם בכל עניין לבד מן המוריי"ה שתמיד הוא ביוקר וצריך לראותו כשמושכו מן החבית. ולרבי' מפליו"א הובא לו מוריין בשני דרדורים מבית הגוי ולא רצה לשתותו. יש מקומות שמחמיצים העיסה בשמרי יין ומייבשין השמרים עם מעט העיסה כעוגות קטנות, ונותנין העוגות בתנור או בחמה לייבשם, ואחר מחמיצין העיסה באותן השמרים, ויש מתירין הפת כדורדיא דארמאי דשרי לבתר תריסר יריחי שתא, ור"ת אסר דהא דשרי דורדיא דארמאי לבתר היינו דווקא כששרה השמרים הרבה במים ואח"כ סחטן היטב, אבל אילו שלא נסחטו אין מועיל לייבשן בתנור ולא לישנן, וכן איתא בתוספתא שמרי יין גוים שנתיבשו אסורין, אמנם בירושלמי מתיר שמרי של ע"ז שנתייבשו.
<h2>דף לג:</h2>
הלוקח כלים חדשים שאינן מזופפין נותן לתוכו יין מיד רק שידיחם מעט ואפי' הן מזופפין סגי בהדחה היטב. וכן כלי שניתנו בו יין ואין מכניסו לקיום וכן כוס של חרס שישתה בו הגוי מותר בהדחה ג' פעמים. ר"ת התיר בסוף ימיו קאנ"ש וגוט"ש של גוים בהדחה אע"פ שזפותות וחשובים אין מכניסן לקיום ואו' כי מנהג קדמון הוא להתירם בהדחה ג"פ לפי שהן של עץ ואין בולעים כלל אף בזפותה ועוד שאין תדירות ביין תמיד.
<h2>דף לד.</h2>
נודות הגוים וקנקניהן שהם מזופפים שהכניסן בהו הגוים את יינם, אסור ליתן לתוכו יין עד שיחזירן לאור או יישנם עד י"ב חדש, או עד שיחמו, או עד שיתן לתוכו מים מעת לעת ג' ימים, ומחליף המים כל מעת לעת בין שהוא הכלי שלהם או של ישראל ונתנו הגוים בהם יין, ואם נתן בהן יין קודם אסור בשתייה. ומותר לתת לתוכו שכר או ציר או מורייס מיד ואינו צריך לטהרם כלל רק להדיחם מעט, ואחר הציר או המורייס נותן לתוכו מיד יין.
שמרים של גוים שנתייבשו לאחר י"ב חודש הרי הן כעפר. כל הכלים שנתנו בהן יין ולא הכניסו לקיום הרי זה מדיח ומותר מיד ואפי' הם של חרס. משמרת של יין, קולאו"ר בלע"ז, של גוים, אם היא של שער מדיח ומשמר בה, ואם הייתה של צמר מנגבן באפר ומותר ואם היא של שש מיישנן י"ב חודש ומותר.
<h2>דף לט:</h2>
פי' ר"ם מיימון כי בזמן הזה אין לוקחין יין מישראל אם לא הוחזק אדם כשר וכן בשר וגבינה. המתארח אצל בעל הבית בכל זמן ובכל מקום והביא לו בשר או יין או גבינה הרי זה מותר ואין צריך לישאל עליו אע"פ שאינו מכירו אלא שיודע שהוא יהודי בלבד. ואם הוחזק שאינו כשר ואינו מדקדק בדברים אילו, אינו אוכל ואינו שותה יין על פיו עד שיעיד עליו אדם כשר.
<h2>דף נה:</h2>
גיגית מלאה ענבים דרוכים, מותר ליגע בהם הגוי לכתחילה דאינו עשוי יין נסך אלא אחר המשכה וזהו כשנתן סל או גרגותני, קיליא"ר בלע"ז, ואף אחר המשכה אם נגע הגוי בחרצנים או בזגים ואין יין טופח עליהם אינו נעשה יין נסך. ומיד שהיין נכנס בסל ונבדל נקרא המשכה, ומשם ואילך מגע גוי ביין הצלול אסור, ואף אחר שהוציא הסל משם אוסר גוי במגעו את הנשאר בגיגית. ואם עשה מעיין בגיגית והוציא כל החרצנים ולא נשאר רק יין לבד, אפי' לא נתן שמה סל, אוסר מגע הגוי, מאחר שהוציא כל החרצנים משם נקרא המשכה.
רבי' יהודה כתב בשם ר"ת כי אסור לדרוך עם הגוי בגיגית אף קודם המשכה, ואף ידו צרורה דגזרינן קודם המשכה אטו אחר המשכה. אמנם כשדורכין בגת וסותם פי הגת היטב שאין יכול לצאת מן היין כלל נר' להתיר, כי יזהר הישראל ממגעו כי גם כן הישר' צריך לאסוף הענבים דרוכים ולעשות התפוח פיל"א בלע"ז בלא מגע גוי ויזהר היטב שלא יגע הגוי. גיגית שהיא דרוכה ועדיין לא המשיך ממנה כלום ורוצה הישראל או הגוי לקחת מן היין לנסות בכוס אחד, יקח מן הענבים ויין יחד שלא תחשב המשכה ויאסרנה הגוי אם יגע בה אח"כ. אמנם נר' כי אין זה קרוי המשכה בשביל דבר מועט כזה ולא נתכוין רק לנסות והיין אשר בכוס הוי יין נסך מאחר שהוא צלול. ואם החזיר הגוי המותר אל הגיגית הכל מותר דסליק את מינו והיינו היין שבגיגית קודם לכן כמי שאינו ונמצא החרצנים והזגין שאינו מינו של זה היין שזרק הגוי רבה עליו ומבטלו.
<h2>דף נו:</h2>
הגהה. אלו דברי המיימוני [פי"א ממאכ"א הי"ג]. גוי שהיה אוכל מן הסלים והותיר וזרקו לגת אעפ"י שהיין טופח על הענבים אינו עושה יין נסך. החרצנים והזגים של גוים אסורי' כל י"ב חדש ולאחר כבר יבשו ומותרים באכילה.
<h2>דף נז:</h2>
גאוני צרפת אומרי' שסתם יינם בזמן הזה אסור בשתייה ומותר בהנאה, וכן כתב רשב"ם ור"י בשם רבי' שלמה שמצא בתשובה הגאונים כי הגוים בזמן הזה אין דרכן לנסך ומותר בהנאה, וא"כ מותר ליקח מן הגוי יין בחובו. ושל ישראל שנוגע בו גוי מותר למוכרו ואף למחמירין על עצמם מותר למוכרו לאותו גוי שנגע בו דשקל מיניה מה דאזקיה.
<h2>דף נח:</h2>
גוי שזרק צרור או דבר אחר ביין מרחוק ואפילו בכוונה מותר אף בשתייה. גיגית שיש בה ענבים דרוכים והמשיכו ממנו יין אל ישפוך הגוי ענבים בתוכה אם לא מסייעו ישראל, ואסור שישפוך גוי מים לתוך כלי שיש בו יין משום לך לך נזירא סחור סחור כו'.
<h2>דף נט:</h2>
כיצד הנגיעה של גוי אוסר הוא שיגע ביין בעצמו בין בידו בין בשאר אבריו שדרכו לנסך, אבל אם פשט ידו לחבית ותפשו את ידו קודם שיוציאה ולא עירה יפתחו את החבית מלמטה עד שיצא היין וירד למטה מידו ולא יאסר היין, ואם שכשך אפי' לא נגע ביין נאסר. נטל הכלי של יין והגביהו ויצא היין נאסר שהרי בא היין מכוחו. ואם הגביהו לבד ולא שכשך ולא נגע היין מותר. נכרי שהיה אוחז בכלי בקרקע וישראל יצק בתוכו היין מותר ואם טלטל הגוי היין אסור.
חבית שהיה ניקב בצידה ונשמט הפקפק מן הנקב והניח הגוי ידו על הנקב כדי שלא יצא היין, כל היין שמראש החבית עד הנקב אסור בהנאה, ושתחת הנקב מותר אף בשתיה. ורבותינו הצרפתים אוסרים. מנקת הוא קנה חלל גס נותנין את ראשה האחד בחבית וראש האחר חוץ לחבית והתחיל היין לירד, ובא הגוי והניח ידו על המנקת ומניע היין מלצאת נאסר היין שבחבית שהכל היה יוצא ונגרר דרך הנקב. המערה יין לכלי שביד הגוי ינפץ נפיצה היין או יזרוק זריקה כדי שלא יהא ניצוק חיבור ויאסור מה שישאר בכלי העליון.
גוי שתחב אצבעו לתוך נקב הברזא מפני היין שהיה יוצא דרך הנקב ועכבו מלצאת, אסור כל היין שבחבית, ואפי' לא נכנס אצבעו לתוך חלל החבית, דלית הלכתא כרב פפא דאמ' כל דלהדי ברזא אסור משם ולמטה שרי בשתייה, אלא הכל אסור בשתייה.
<h2>דף ס.</h2>
כלי סתום שהעביר גוי ממקום למקום אע"פ שהיין מתנדנד היין מותר, ואם הכלי פתוח מלא יין אסור שמא נגע בו, ואם היה חסר מותר אא"כ שכשכו. גוי שנפל על נוד של יין ויצא היין ממנה, אעפ"י שמכוחו של גוי יצא, מותר בשתייה, הואיל ולא נגע ביין עצמו. הגביה כלי של יין ויצק לכלי אחר, וסבור שהוא שכר או שמן הרי זה מותר בשתיה. גוי שנכנס לחנות לבקש יין ופשט ידו ונגע ביין, אסור בשתייה כי נתכוין ליגע ביין.
הגהה. פרק ר' ישמעאל. כובא מליא אסיר', ופרשב"ם דווקא כשנושא על כתיפו שמא יגע בו, אבל במוט או בטבעת מותר מה שבכלי, אבל מה שנפל אסור. לשון רשב"ם.
ישראל שבא לערות כלי גדול מלא יין אל כלי אחר יכול הגוי לסייעו והיין מותר. קבלנו בשם ר"ת דהלכה דנצוק אינו חבור שהרי רב נחמן ורב ששת ור' חייא כולם סבורים כן. יין נסך שנפל ע"ג ענבים ידיחם ואם מבוקעים או שנטל העוקץ שלהן אסורות בנ"ט. אסור להניח לגוי לישא כלי מלא יין, כגון דלי או כלי אחר מגולה בין על ידיו בין על כתיפו אבל במוט או לישא בדלי דרך טבעתו או אוגנו מותר. נוד או כלי אחר שפיו סתום או עקום בין מלא בין חסר שרי, וכן הלכה. ודלא כרב פפא דאסר גבי זיקא בין מלאה בין חסרה דשרי כר' אשי. מכאן התיר ר"ת ברזא קנייל"א שהייתה רפויה בחבית על פיו ובא הגוי ותחבה בפנים היטב, וגם בחבית גדול שלא היו השולים, פנ"ץ בלע"ז מהודקים ובא יהודי ושם נעורת בנקב ומעכב היין מלצאת בשפע כל כך ובא נגר גוי והעמיד היין שתחב הנעורת בסכינו היטב עד נסתם הנקב, כל זה התיר ר"ת.
<h2>דף ס:</h2>
חבית של יין שאינו מהודק היטב בחשוקים, שירקיל"ש בל', והיין יוצא דרך הסדקין מותר להניח לגוי לתת בו חשוקים ואעפ"י שנגע ביין היוצא. יין היוצא דרך השולים מקום שהשולים מתחברים אל דופני החבית, גאבל"א בלע"ז, מותר להניח לגוי לתחוב שם נעורת לפי שאינו תוחב כנגד חלל החבית, שראשי השולים התחובים בחריצי החבית מפסיקין, ואפי' באמצע חבור השולים אם אינו מחוברים היטב זה לזה ויוצא בין זה לזה מותר להניח לגוי לתחוב שם מטלת או נעורת, ובלבד שלא יכניסם ויגע לחלל החבית.
<h2>דף סא.</h2>
ישראל המטהר יינו של גוי, ר"ת התירם בחותם בתוך חותם, ואם היין של ישראל ושלחו מעיר לעיר ביד גוי ופעמים שלן בעיר שכולם גוים שרי בחותם אחד, דק"ל כר' אליעזר דלא חייש לזיופיה, ואם מצא החותם נשבר או מפתח הבית נסתם אסור, וגם כשחותם שלם צריך שיכיר החותם קצת, או די שישלח הישראל אל חבירו בכתב יהודי שהיין חתום כך ואז די בחותם מועט ולא טרח ומזייף כשידע הגוי את החותם, דהא דאמר' דחבית צריך חותם בתוך חותם ה"מ כשאין חוזר אותו ישר' שחתמו רואהו לבסוף, ועל זה אנו סומכין כשמטהרים יינו של גוים בביתו שחותמין על המגופת ועל הברזות.
<h2>דף סט.</h2>
נכרי שהיה מעביר עם ישראל יין ממקום למקום בכדים והוא הולך אחריו לשומרו, אם הפליגו ממנו אפילו כדי מיל, מותר היין, שאימתו עליו ואומר עתה יבא ויראה אותי, ואם אמר לו לך ואני אבא אחריך, אם נתעלמו מעיניו כדי שיפתח פי הנוד ויגוף אותו ותינגב, הרי זה היין כולו אסור, פחות מכאן מותר. ישראל שהיה אוכל עם הגוי והניח יין פתוח על השולחן ויין פתוח על הדולבין ויצא, על שעל השולחן אסור, שעל הדלובין מותר. ואם אמר לו מזוג ושתה כל היין אשר פתוח בבית אסור.
<h2>דף סט:</h2>
יינו של ישראל שהונחו ביד גוי ופתח פתוח לרשות הרבים מותר אף בלא חותם, ואם הודיעו שהוא הולך לרחוק אסור, ואם ישראל דר בעיר הזאת מותר דמירתת, וה"מ בחבית אבל בגיגית או דלי מלא יין אסור, שמא יגע הגוי דרך מתעסק. ואם יש מגופת על פי החבית בקרקע יבש או עור קבוע אף הלך הישראל למרחוק מותר, דהלכה כרשב"ג דלא חייש להכי שיטרח הגוי להגביה החתימה ולהחזירה, וגם הלכה כר' אליעזר דלא חייש לזיופא. אבל במגופת נעורת או מטלית אין די בכך ואסור לשלוח מעיר לעיר בעניין הזה. יינו של ישראל שהוא בבית שבר"ה, ונעל ישראל הפתח ובשובו מצא שם הגוי, אם נתפס כגנב שאין יכול לומר שנכנס בשביל דבר אחר כמו לבקש תרנגולתו מותר, ואם יש בפיו טענה אחרת כיוצא בזה היין אסור. ואם יש חלון או חור או סדק סמוך לשם מקום שדעת הגוי שהישראל רואהו, כפתח פתוח דמי ומותר.
גוי שקנה יין כשר מישראל להוליך ממקום למקום צריך לחותמו חותם בתוך חותם, כגון למלאותו חשוקים ושוליו כפולים או כיוצא בזה דלא טרח ומזייף.
<h2>דף ע.</h2>
היה שותה עם הנכרי ושמע קול תפילה ויצא, אף היין הפתוח מותר, ואין אוסר אלא היין שבכוס לפניו, שאומר הגוי עתה יבא מהר שיזכור היין. גוי שברח בין החביות מפני שאגת הארי או כיוצא בו, אף החביות פתוחות מותרות, שאומר הגוי שמא ישראל גם כן נחבא כאן ורואה אותי. תינוק הנמצא בין החביות בין כך ובין כך היין מותר.
העיד רבי' משה כי סיפר לו רבי' יהודה כי מעשה היה בפרי"ש שבאו יהודים למניין ביום הכיפורים והניחו המפתח מן המרתף ביד שכנה גויה אחת או שפחתה אין זכור באיזו, והתיר ר"ת היין כי או' הגוים דיהודאי לא מנטרי ית שבתא ומרתתא כדא' בע"ג, אמרינן בירושלמי, מעשה שהפליגו קרנות של יין מבית ר' מטבריא לצפרי ד' מילין והתיר ר' היין שיש בדרך כובין ואטדין וסבורין שהם בני אדם.
<h2>דף ע:</h2>
גדוד שנכנס למדינה דרך שלום, חביות פתוחות אסורות, סתומות מותרות. בשעת מלחמה אילו ואילו מותרות שאין להם פנאי לנסך. גוי הנמצא בצד הבור של יין, אם יש לו מלוה על היין אסור, שלבו גס בו ושולח ידו ונוגע בו, ואם לאו היין מותר אף בשתייה. חבית שפתחוה גנבים, אם רוב העיר ישראל, היין מותר בשתייה. עד כאן דברי הרב מיימון. נופך.
<h2>דף עב:</h2>
גוי שנגע ביין ויודע שהוא יין ונתכוון ליגע אפילו לא נתכוון לנסך אסור בהנאה למוכרה, ואם לא היה יודע שהוא יין או שלא נתכוון ליגע מותר למוכרו לגוי. גוי שנגע בידו יין וסבור שהוא משקה אחר, מותר בהנאה ואסור בשתייה. גוי דאוריק אוריקי מן הכלי לכוס שלא נגע בידו, או שנגע בידו ברישא דלוליבא שלא בכוונה מגע ליין מותר בשתייה. ואם שפך מכלי אל כלי וסבור שהוא משקה אחר, שכר או יין תפוחים, מותר אף בשתייה. ואם הוא יודע שהוא יין ושפך מכלי אל כלי, מה שהוציא לחוץ אסור אף בהנאה, וכל מה שנשאר בכלי מותר אף בשתייה, דנצוק אינו חיבור, ואף למ"ד נצוק חיבור כיון דמקטף מיקטופי, טרנקיי"ר בלע"ז, שרי. ודווקא כשעירה הגוי יחידי מכלי אל כלי, אז אסור מה שיצא לחוץ, אבל אם סייע ישראל עמו מעט מותר אף בשתייה אף העירוי. גוי הנושא גיגית קטנה מלאה יין במוט ובלכתו נפל מן היין שלא בכוונה מותר אף בשתייה, ואף מה שנפל לחוץ מותר. כן פי' רבי' שמואל.
ישראל שבא לערות כלי גדול מלא יין אל כלי אחר יכול הגוי לסייעו והיין מותר. קבלנו בשם ר"ת דהלכה דנצוק אינו חבור שהרי רב נחמן ורב ששת ור' חייא כולם סבורים כן. יין נסך שנפל ע"ג ענבים ידיחם ואם מבוקעים או שנטל העוקץ שלהן אסורות בנ"ט. אסור להניח לגוי לישא כלי מלא יין, כגון דלי או כלי אחר מגולה בין על ידיו בין על כתיפו אבל במוט או לישא בדלי דרך טבעתו או אוגנו מותר. נוד או כלי אחר שפיו סתום או עקום בין מלא בין חסר שרי, וכן הלכה. ודלא כרב פפא דאסר גבי זיקא בין מלאה בין חסרה דשרי כר' אשי. מכאן התיר ר"ת ברזא קנייל"א שהייתה רפויה בחבית על פיו ובא הגוי ותחבה בפנים היטב, וגם בחבית גדול שלא היו השולים, פנ"ץ בלע"ז מהודקים ובא יהודי ושם נעורת בנקב ומעכב היין מלצאת בשפע כל כך ובא נגר גוי והעמיד היין שתחב הנעורת בסכינו היטב עד נסתם הנקב, כל זה התיר ר"ת.
כלי שיש לו שני חוטמין כמו הכלי שנוטלין ממנו לידים והיה מלא יין ביד ישראל, והיה ישראל מוציא ושותה מחוטם זה, וגוי מוציא מחוטם השני הרי זה מותר, והוא שיקדים הישראל ויפסוק מלשתות קודם הגוי, שאם יפסוק הגוי תחילה יחזור היין לכלי ויאסור כל מה שיש בו שהרי היין בא מכחו. גוי שמצץ היין במנקת נאסר כל היין שבה שיחזור היין ממציצתו לחבית ויאסור הנשאר.
<h2>דף עג.</h2>
פסק ר"ת כי בזמן הזה יין נסך בס', וכן בשאלתות דרב אחאי, וכן נמצא בתו' בכת' יד רבי' יוסף ט"ע, דווקא יין שנתנסך לפני ע"ז הוי במשהו, כמו טבל, וכן אנו נוהגין עתה בכל מלכות צרפת ואשכנז. גיגית שהיא מלאה ענבים דרוכין היטב ושוהא בבית הגוי שבוע או יותר טוב לתת עליה בגד או לכרכה בחבל ולחתום מקום הברזא, אמנם נהגו להתיר אף בלא נתינת ברזא עליה כשאין נקב בגיגית. ויבדוק היטב שאין בה נקב, ואם יש בה נקב יתן ברזא, דיוזי"ל בלע"ז, בנקב וראש הברזא החד יתן מבחוץ ואז אין צריך לחתום על הברזא.
<h2>דף עד:</h2>
גת של עץ או של אבן שדרך בה הגוי מנגבן במים ואפר ואם היא לחה מקדים אפר למים. גת של אבן זפותה ודרך בה הגוי, או זפותה ולא דרך בה הגוי צריך לקלוף הזפת ולהדיחה או לתת לתוכה מים ג' ימים מעת לעת. ואם הוא של עץ ירותחו פי' צריך עירוי במים חמים. גת וכליו שדרך בהן הגוי כיצד מטהרין כדי שידרוך בהן ישראל, הדפין הוא הדף הגדול שנותנין על התפוח הנקרא פיל"א בלע"ז, העדשים הוא הגת שנותנין שם הענבים והיין יורד, הלולבין הוא אשקוב"א בל' שמאסף הענבים ונותנו על התפוח סגי בהדחה. אבל העקלים הוא שקושר התפוח שלא יתפרד ונקראת מאורט"ר בל' והם של נסרים או של קנבוס מנגבן של שיפה או של גמי יאנק"א מגעילן ברותחין או מיישנן י"ב חודש או מניח תחת הצנור שמימיו רודפים חצי יום וחצי ליל שהם י"ב שעות ודיו. גת ומחץ ומשפך דין אחד להם וסגי בהדחה.
דין ניגוב מים ואפר אם יש בהן ליחלוחית מקדים אפר למים ואח"כ מים, וביבש מים תחלה ואם נתן מים יחד סגי כדברי רש"י. אותן גיגיות גדולות שלא דרך בה גוי מאשתקד י"ב חדש משלם סגי בהדחה, ואם פחות מכן צריך ניגוב, וכן הדין לכתחילה בחביות. ר"ת היה מתיר גת שדרך בו גוי ומשך ממנו היין היום וישראל דרך בה מיד בלא נגוב, מטעם שהיין ודאי לא נתנסך לפני ע"ז ובטל בס', ועוד משום דחמרא חדתא בעינבי ובתר שמא אזלינן והוה ליה מין שאינו מינו ואפי' לאחר שנתן הגרגותני מותר, מטעם סלק את מינו כמו שאינו ונמצא שאינו מינו רבה עליו ומבטלו. ואם הגיגית שהיא אסורה מלאה ענבים דרוכים של ישראל ולא עשה מעיין לשם, טוב לסלק הענבים דרוכין משם ולפנותם למקום אחר טרם ימשך משם היין ולא נצטרך לטעם של ר"ת. גרגותני וסל של גוים יש להם דין של עקלים ואם של ישראל הן ונגע בהן הגוי סגי בהדחה.
